פרשת וירא: כאב כרוני בעומק התאולוגיה היהודית

התורה היא מרכז החיים היהודיים, אך חשיבותה לא משתמרת בכך שמייחסים לכל מילה אופי מחייב אלא על 3256267450_f06ef28e36_zידי יכולתנו הרוחנית, למדנית או תורבותית לחבור לטקסט. לפעמים כמקור השראה ולפעמים כבסיס לחשיבה, לשאלת שאלות המשפיעות על אנושיותנו. אין אנו יכולים להתחבר, לאהוב או אפילו לכבד אם אנחנו מוותרים על היכולת לחשוב באופן בקורתי.

פרשת וירא מכילה 5 סיפורים שונים וללא ספק היא הפרשה הקשה ביותר בתורה כולה. ראשית, אברהם והמלאכים. שנית, סדום ועמורה – כולל סיפור לוט ובנותיו. שלישית, ההגירה לארצו של אבימלך. רביעית, גירוש הגר. חמישית, עקדת יצחק. ללא ספק הסיפור האחרון הוא הקשה ביותר – להקריב את בנך? הפרשנות הקלאסית רואה את פעולתו זו של אברהם ככניעה מוחלטת לרצון האל ומעשה גבורה. אך אני מתקשה לראות בסיפור העקדה מעשה חיובי. אני לא מאמין שאלוהים בוחן אותנו באופנים כאלה, וכן כפי שאמרתי, אני מאמין שיש לקרוא את הטקסט בביקורתיות ולא באופן מילולי. הייתי יכול להציע שהעקדה היתה מעשה של “אי שפיות זמנית”, אבל להציג זאת כך יהיה להראות חוסר הבנה מוחלט של הכתוב ולהתעלם מן הקונפליקט שהוא מעלה לתפישתי.

אם נחזור לסיפור הראשון בפרשה, המדרש מספר כי אברהם היה יושב בפתח האוהל ואלוהים היה אצלו (וירא – הראה עצמו לאברהם) בביקור חולים. כשאברהם הבחין בדמויות שלושה הזרים במדבר הוא רץ החוצה אליהם! אבל רגע, לא אמרנו שהוא ישב עם אלוהים? וכאן אנחנו רואים את הלימוד המשמעותי הראשון בפרשה: אלוהים לא אמור לבודד אותך, הוא לא אמור לנתק אותך מכל דבר אחר, הנכון הוא בדיוק ההיפך.

אברהם מקבל את האורחים, מטפל בהם ומאכיל אותם. בהמשך אנו מגלים שהיו מלאכים והם מבשרים לו ולשרה, שלא הצליחה עד כה להרות, כי לאחר שנה תלד בן. זה ראוי לציון ומעניין במיוחד שהבשורה על המשכיות העם היהודי ניתנת דווקא ברגע שכזה. אנו נהיים לטראסנדנטים כאשר מצליחים לחבור אל האחר ומוכנים להניח בצד אפילו את האלוהים שהפכנו לישות סטטית על מנת לפגוש ב”אלוהות”. וזו איננה  סתירה. האלוהי אינו בהכרח דמות, אלא מצב המגלה את עצמו במצבים רבים בחיינו, ואולי במקובעותנו למבנים המוכרים לנו, כמו פתח האוהל, אנחנו מפספסים אותו.

הסצנה השניה בין אלוהים ואברהם היא כאשר אלוהים מכריז על החלטתו להשמיד את סדום ועמורה. אברהם מתעמת עם אלוהים, ומתמקח על עתיד שתי הערים ויושביהן. וכאן אנו רואים (ונשוב לנקודה זו בהמשך) שהתקשורת עם האלוהי היא דיאלוג ולא מונולוג, ושאי-הסכמה היא אפשרות.

בהמשך הסיפור מוזכרת הנוכחות האלוהית כאשר אברהם ושרה מגיעים לארצו של אבימלך. אברהם אומר לשרה שתגיד שהיא אחותו, “אין יראת אלוהים במקום הזה”, הוא חושש כי אנשי המקום יהרגו אותו על מנת לקחת את שרה. ובהנחה זו אברהם מבטא את תפישתו לגבי הקשר בין יראת אלוהים לבין התנהגות חברתית אתית.

בסיפור האחרון בפרשה, סיפור העקדה, אברהם נכנע בשתיקה  לצוו של אלוהים ומתכוון להקריב את בנו, להרוג אותו.

בהזדמנות אחרת הסברתי שהתואר “אבינו” ניתן לאברהם בהיותו דמות המסוגלת להכיל את המגוון הרחב וההטרוגניות של העם היהודי, צאצאיו.

נחזיק זאת בדעתנו ונראה בפרשת וירא, ובמיוחד בהתנהגותו של אברהם, שני מודלים תיאולוגים. הראשון, זה של אמונה כבסיס לפעולה חברתית, לקדושת החיים. במודל זה אלוהים הוא דמות דינמית ודיאלוגית. יראת אלוהים היא מה שאברהם מזהה בסיפור אלימלך ככבוד למסגרות החברתיות ולחיים. במודל השני אין דיאלוג. ישנן פקודות ומילויין, אין מקום לשאלות. וסוג זה של התנהגות, הנראה לחלקנו כאי שפיות ואי היגיון, אינו כזה. זוהי קנאות דתית שבה כל מילה נלקחת כאמת לאמיתה, והקריאה המילולית אינה מותירה מקום לשאלות אלא לצייתנות בלבד.

עכשיו, נוכל לנצל את ההזדמנות לברוח מעצמנו, להסיט את השיחה לנושא הקנאות הדתית הקיצונית שאנו רואים אצל שכנינו ונמצאת במרכז התקשורת לאחרונה. אבל זה יהיה המוצא הקל. אברהם הוא אבינו, זוכרים? אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איזה חלק מן הגנטיקה שלו נמצא בנו היום.

אם תשאל את עצמך – האם יש לנו בעם היהודי קנאות דתית קיצונית? מספיק שנציץ בלוח השנה, לפני כמה ימים זכרנו את רציחתו של ראש ממשלה בישראל על ידי יהודי, “בשם התורה”.

דוגמא מעניינת אחרת היא החלק בדיון הציבורי לגבי הגדרתם של גבולות מדינת ישראל. משמאל ועד ימין יש דיון רחב על נושאים אסטרטגיים, המצליח לעתים להיות פרגמטי, עם בסיס מסוים דתי רומנטי, אבל ישנו קול נפרד הקורא לארץ ישראל השלמה ומכריז כי אנו מוכנים להקריב כל מה שיידרש על מנת להשיג זאת, מכיוון שזו מתנתו של אלוהים לעם היהודי. ובאופן זה אנו מנציחים את מעגל הדמים בין שני עמים “בשם אלוהים”.

ולאחר שאמרתי שברצוני לדבר עלינו ובכל אופן דיברתי על “האחרים” שבינינו, ארצה להזכיר כי ישנו דבר הקשור לקנאות אך רלוונטי גם ליהודים שאינם “קוראים מילולית”. הייתכן שבאופן קצת יותר סמלי עלינו לשאול את עצמנו – מהם הערכים שאנחנו מעריצים באופן עיוור? מה הם מסתירים מעינינו? מה אנחנו מקריבים – את החברה שלנו? המשפחות? הילדים שלנו? את עצמנו? אתה וודאי יודע מה התשובה שלך – כסף? קריירה? יוקרה?

ואני שואל את עצמי איך להסביר מה המצב התיאולוגי הנכון צריך להיות מנקודת השקפתי. המילה הברורה ביותר העולה בדעתי היא קושי. כן, קושי. עלינו לחבק את הקושי. הקושי עם המסגרות שלנו, הקושי בתקשורת כשאנו מחוייבים לדיאלוג, קושי עם ההבנה המילולית של התורה ספציפית ובוודאי של דברים רבים אחרים בחיינו. עלינו להרחיק עצמנו מהמקומות בהם אין שאלות, אין ספקות, מכיוון שבמקומות האלה הקושי חדל מלהיות אתגר והופך לאסון  אותה נישא לעולם.

שבת שלום

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s