Po Ve Sham

“ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק” – כך מתחילה פרשות “תולדות”. הפרשה שתעסוק בסיפור חייו של יצחק אבינו. אבל היא בעצם פותחת בסדרת סיפורי יעקב, מי שיהיה “אב-העל” שלנו והוא הדמות המדוברת ביותר בחומש בראשית. אך כפי שאמרנו “אלה תולדות יצחק”. וכבר במשפט הראשון אברהם אביו נזכר פעמים. מעין הזמנה לחגיגה פרוידיאנית על השפעות סיפורי ילדותו ודמות אביו בהורותו של יצחק.בפרשת “וירא” יצחק נולד, הוא מתחיל לגדול לצד אחיו למחצה, ישמעאל. יום אחד אמו, שרה, רואה את ישמעאל ואת יצחק משחקים ביחד ומבקשת מאברהם לגרש את הגר ואת ישמעאל. לא נעסוק כאן בשאלות האתיות שבסוגיה אלא בפרספקטיבה של יצחק מול גירוש אחיו. אעז ואומר שהרעיון של בית ושל משפחה כמוסדות המעניקים מקלט וביטחון לכל הפחות נפגמו, הרי איך בדיוק יתפתח ילד שמראשית חייו מבין שילדים אפשר לגרש מהבית?

בהמשך הפרשה ישנו סיפור העקדה, שבו יצחק יוצא ל”טיול” עם אביו, להעלות קורבן ביחד, במונחים של היום זמן איכות של אב ובן, כאשר בסוף מתברר לבן שהוא עצמו הקורבן. אלה תולדות יצחק! הורים שציפו ללידתו שנים רבות, בית לא יציב, ניתוק מאחיו, אלימות במשפחה אמרנו? זה לא משתפר, הרי מיד לאחר סיפור העקדה אנו עוסקים בפרשת חיי שרה שמתחילה במותה, כלומר לכלל התמודדויותיו נוספה העובדה שהוא אבל. זאת ועוד, ההנחה היא כי כל כך גדול הקרע בינו ובין ואברהם אברהם אביו שאפילו לא הגיע ללווית אמו. העצב של יצחק על מות שרה מקבל ביטוי רק כשבסוף הפרשה הוא מכיר את אשתו.

אלה המטענים איתם מגיע יצחק לתחילת חיי משפחתו, שגם היא מתחילה בפרק של עקרות אך לאחר הליכתה של רבקה לדרוש את אלוהים הם מתבשרים על הגעתם בניהם:

כג וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לָהּ (לרבקה) שְׁנֵי (גֹייִם) [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר:
כה וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו:
כו וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם:
כז וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים:
כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב:

הקביעה של אהבה “מתעדפת” בין ילדים גורמת לאי-נוחות כמעט באופן אוטומטי. ההבחנה הזאת מייצרת מיסוד מצב של קושי. העדפה בין ילדים היא נושא “טאבו” בהורות. והנה כאן זה מופיע בצורה גלויה וברורה, שחור על גבי לבן.  הבהירות הזאת כנראה היתה גם עבור ילדיהם.באינטראקציה משפחתית שמתקיימת בתוך עולם מונחים שכזה, הקצנה בתחרותיות, ברצון לרצות/למצוא חן ובחוסר ביטחון יהיו אלמנטים מאד דומיננטים. כי הרי ילדים תמיד ירצו לזכות באהבתם וברכתם של הוריהם, תמיד ירצו למצוא חן בעיני הוריהם. גם כשלפעמים הם מאתגרים את גבולותינו ונראה כאילו עושים את ההיפך זו עדיין בקשה לקרבה ולאהבה. אי אפשר להתעלם מכך שהסיפור הוא על משפחה בקונפליקט.  לכן גם סיפור הבכורה נולד מתוך סיטואציה שנידונה לכישלון.

באופן סמלי, חלק הפרשה העוסק בברכה מתחיל בלהזכיר שיצחק הוא עיוור. אך באופן פרדוקסלי רק מתוך העיוורון יהיו כמה רגעים של ראות בהירה.

את רוב הסיפור אנו מכירים, יעקב מתחפש לעשו ותוך ניצול עיוורון אביו מקבל את הברכה שהייתה מיועדת לעשו. בקריאה הנוכחית של הפרשה נתהה מה חוויתו של נער שעל מנת לקבל תשומת לב או מילים חמות של אביו צריך להתחפש לאחיו…

יעקב יוצא מהאהל וכמה רגעים אחריו מגיע עשו אחיו. כאשר עשו מבין את המתרחש הוא צועק צעקה מרה כאלו איבד את אהבת אביו לתמיד ומתחנן שיברך אותו גם, תברך אותי גם! חוזר כמה פעמים עשו.

אלה ה”צורס” של יצחק, אלה מטעני יצחק! אבל הפעם של יצחק האבא, שהקים משפחה ששחזרה מודל דיסקפונציונאלי,שסבל מעברו אבל לא יכול היה להבונן בו בצורה ביקורתית ולהציע מודל טוב יותר לילדיו.

ברגע הזה של הסיפור מומחש העיוורון. אי אפשר לראות דבר אלא חושך. הרמאות של יעקב, צעקתו ובכיו של עשו קורעי הלב.

 לו. … וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה: לז. וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים וְדָגָן וְתִירשׁ סְמַכְתִּיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי: לח. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבֲרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ:

 

וברגע הזה המשפט שנדמה בכוחו לשנות את מהלך הסיפור:

 

 לט. וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל: מ. וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ:

 

יצחק רואה את בנו! הבן המתייצב מולו ושואל אייכה? עם נדיבות וכנות לא פשוטה אומר הנני, הוא מבין מה עומד לפני בנו, הוא מבין את מצוקת ליבו ונעמד לצידו. דווקא הרגע הזה הוא רגע של ראות. הוא קשה, הוא עצוב, אבל יש בו גם ניצוץ של תקווה.

רגע משמעותי נוסף הוא לאחר השיחה עם רבקה בה היא מבקשת ממנו לשלוח את יעקב למצוא כלה אצל לבן אחיה. הפרשנות מחולקת בין אלה הטוענים כי יצחק מודע לפעולתיה של רבקה ואלה הטוענים שלא, אך כך או כך יצחק קורא לבנו הקטן ומברך אותו:

 ג. וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים:

ד. וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם:

הפעם יצחק יודע במי מדובר ומשלים במודע (ראות) פעולה שהתחילה במרמה, עכשיו יעקב לא “חוטף” מאביו אלא מקבל מיוזמתו.

למרות המראה ה”הוליוודי” לפרשת תולדות אין סוף שמח. האחים נשארים בקונפליקט ויעקב נאלץ לברוח. עשו שומע ומבין בצורה מוטעית שאביו מעוניין שלא יתחתנו עם בנות כנען, (הרי זה בא כחלק מ”תוכנית המילוט” של רבקה עבור יעקב) ונוסע לבית דודו ישמעאל על מנת לקחת אחת מבנותיו כאשה, כאשר המוטיבציה היא למצוא חן בעיני אביו.

פרשת תולדות היא המשך לסיפורי יחסים מורכבים בין אבות ובנים, ומותירה אותנו תוהים על שחזור מודלים פוגעניים ועל הורות עיוורת שאינה מודעת לעצמה ולא לצרכי ילדיה. המאלצת אותם ללבוש תחפושות ולעשות מעשים קיצוניים….

היא מותירה אותנו תוהים האם נוכל לזהות את מטענינו ולבחור מה נרצה לסחוב איתנו ו”לראות” בחיינו, ומה נרצה להימנע מלהעביר, ובכך להגביר את הסיכוי שלא “לראותו” בחיי ילדנו!
 

שבת שלום