Po Ve Sham

השבוע אנחנו קוראים את פרשת “ויצא”, אחת הפרשות העשירות ביותר בתורה כולה. הסצנה המפורסמת ביותר בפרשה, שקיבלה ביטוי אומנותי ככל הנראה במאות ציורים ופסלים, היא “סולם יעקב”.

בסוף פרשת “תולדות” יצחק מברך את יעקב, שמיד לאחר מכן בורח מביתו.

י וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה.  יאוַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא.  יב וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.  יג וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ–לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ.  יד וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ.  טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת:  כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ.

נראה כי זהו המפגש הראשון בין יעקב ואלוהים, עם המלאכים, הסולם האמבלמטי וכמובן קולו של אלוהים המתגלה אליו. ואז אומר יעקב: אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי!  (בראשית כ”ח טז)

זהו רגע “נפילת האסימון”! אתה לחוץ, רץ בתוך השיגרה שלך, עד שבנקודה מסוימת אתה עוצר לרגע לנוח …”וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא…” ואז זה קורה! אתה מצליח לראות משהו שעד כה פספסת. זה היה מולך כל הזמן אבל איך שהוא מעולם לא הבחנת בו.

אלו רגעי סיפוק! והם יכולים להיות קשורים בכל דבר שהוא מבחינתך ערך נעלה – הבריאות, המשפחה, הקהילה, המדינה, האומה…

אבל חלומות הם חלומות, ולעיתים קרובות הם אינם ממשיכים מעבר לתחושת ההתעלות שבחיזיון. הם נשמעים מצוין, נראים טוב, אבל אנחנו לא מגיעים להוציא אותם לפועל. ככל הנראה כי אנחנו לא יודעים איך או שאין לנו הכישורים על מנת לחתור אליהם.

לא במקרה חלם יעקב על סולם שראשו בשמים ורגליו מוצבות ארצה… וכאן נמצא הקשר שבין החזון למציאות האפשרית:

טז וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי.  יז וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה:  אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.

“שער השמים” הוא המפריד בין הדבר שאנו רוצים לבין זה שבידינו. הוא הפנים הגשמיות של הערך המופשט אליו אנו שואפים. אם כן, איך נוודא שנגיע אליו?

כ וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר:  אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.  כא וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים.

יעקב נודר נדר! הנדר הוא נטילת המחויבות אשר הופכת רעיון לחובה ממשית. החלום יפה ומרומם, אך השאלה היא מה אנחנו עושים איתו אחרי רגע נפילת האסימון, כאשר אנו ניצבים שוב על האדמה.

כיצד אנחנו מתחייבים לרעיונות נעלים? העניין אינו ההתגלות האלוהית אלא דווקא זו האנושית. האנושיות מתגלה במעשים קטנים ובמחויבות עמוקה. כשאנו קוראים לראשונה את נדרו של יעקב האמירה “אם” (כ’) עושה רושם של התניית הנאמנות, אבל אז אנו קוראים את המשפט הבא ומוצאים את האידיאל של יעקב (כא): “ושבתי בשלום אל בית אבי”. אם אמשיך “בדרך הזה אשר אנכי הולך” כשאני מלווה באלוהים, אותו ניתן לקרוא כאן כפרסונליזציה של “הכרה בערך” או “רעיון נעלה”, ואשרוד את הניסיון בזמן שצרכי הבסיסיים מתקיימים, אז אגיע לאידיאל. הסולם משמעו הדרך, ושער השמיים – הדלת האחרונה שעלינו לפתוח על מנת להפוך את ההשראה, או את רגע נפילת האסימון לטרנסדנטי.

אולי תתהה – אז מה השורה התחתונה?!

במהלך החיים אנחנו נתקלים מדי פעם ברגעי נפילת אסימון. לרוב אנחנו נוטים להתמקד באופן מיידי ב”שערי השמיים” . אנחנו חוששים אולי לפספס אותם אבל ללא ספק נחמיץ את ההזדמנות אם לא נראה את ה”סולם”.

ליעקב לקח עשרים שנה להגיע אל האידיאל שלו. הוא טיפס בסולם – היה בדרך – זמן רב, אך לבסוף הגיע לבית אביו בשלום. המחויבות שלקח על עצמו שינתה את חייו והפכה אותו לבכיר האבות של עמנו. הוא באמת קלט…

לכולנו יש רגעי נפילת אסימון. האתגר האמיתי הוא לזהות את הסולם.

אתה כבר טיפסת על השלב הראשון?