Po Ve Sham

באופן סמלי, פרשת מקץ מתחילה עם יוסף הזרוק בבור בית הסוהר, ונגמרת עם יוסף כשליט במצרים. איך זה קרה? האם זו תוצאה של מטה-מורפוזיס?

כדי לענות על השאלה נתחיל מלבדוק למה הוא זרוק בבור מלכתחילה. יוסף מגיע לבית הסוהר בסופו של דבר כתוצאה מכך שאחיו מכרו אותו. אז נשאל שוב – למה האחים שלו (מכרו) זרקו אותו? וזה מוביל אותנו לכתונת הפסים, שהיא המתנה שנתן לו אביו יעקב ומסמלת את עניין ההעדפה בין ילדים מעורבב עם חוסר רגישות וחוסר הבחנה. ומן הסתם לעניין שורשים נוספים אחורה, בהוריו של יעקב שהיה מועדף על ידי אמו ופחות רצוי על ידי אביו, וכן בסיפור הנישואים שלו וכיצד תיעדף בין נשותיו, בעקרות של רחל, בסבל של לאה, ובכלל בכמעט חוסר אזכור של בלהה וזילפה שגם הן היו אמהות לילדיו.

כל המתח הזה מתבטא בחולצה אחת, שפחות או יותר אומרת “אני אוהב אותך יותר”. יוסף מצידו היה נער מבריק ויקר ערך. אך כמו כל נער וכל אדם אחר היה לו הרבה מאד מה ללמוד על איפוק, רגישות, טקט, וזה בא לידי ביטוי כשלבש את החולצה מנקרת העיניים ובו בזמן לא חסך בלשתף את אחיו בחלומותיו בהם הם היו משתחווים לו. כל זה פשוט היה יותר מדי בשביל יוסף ויותר מדי בשביל האחים שלו. והנה יוסף יושב בבור בכלא.

מן הבור יוסף יוצא בזכות חוכמתו ויכולתו הנפלאה לפרש חלומות, ובזכות פרשנותו לחלומות של פרעה ותחזיותיו הכלכליות. יוסף זוכה למקום הכי גבוה שאפשר היה לשאוף אליו בממלכה המצרית.

בשנים שהרעב הכה את הארץ, כפי שיוסף חזה, יעקב ובניו גם הם היו רעבים:

“וַיֹּאמֶר–הִנֵּה שָׁמַעְתִּי, כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם; רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת.

וַיֵּרְדוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, עֲשָׂרָה, לִשְׁבֹּר בָּר, מִמִּצְרָיִם.” (בראשית מ”ב, ב-ג)

החלק הזה של הסיפור הוא תחילתו של מה שיהיה לבסוף המפגש המחודש בין יוסף ואחיו, ובין יוסף ואביו. לסיפור המשפחתי יש סוף שהוא יחסית שמח, אך לצידו זוהי גם תחילת הימצאותם  של בני ישראל במצרים, שתמשיך לסיפור העבדות של בני ישראל במצרים וכן הגלות הראשונה והניתוק הארוך ביותר שיהיה לנו מארץ כנען, לימים ארץ ישראל.

אך אני רוצה להתעכב רגע במילה “ירדו”. מילה זו משמשת היום עדיין בלשון העברית להתייחסות להגירה “שלילית”, כלומר למישהו העוזב את ארץ ישראל, ובניגוד ל”עלייה” שהיא ההתייחסות להגירה חיובית לישראל. בפרשת מקץ נחרץ גורלנו ונכתב שנהיה עבדים במצרים, שיהיה לנו אובדן זהות ותקופה של קושי ומרירות מאד גדולה. האם היינו יכולים לעשות אחרת??

כל הסיפור הוא על איך אנחנו מחזיקים! כן, מחזיקים ומייחסים ערך לדברים ששייכים לנו. אנחנו רואים סביבנו לא מעט דוגמאות להגירה שלילית שנובעת מהחזקה בלתי מספקת. למשל, ישראל כמדינה מתמודדת כבר הרבה שנים עם “בריחת מוחות”. בנוסף לאחרונה מאד “חם” הנושא של העוזבים את הארץ מסיבות כלכליות. אלו כבר לא מדענים בודדים שמחפשים תקציבים יותר טובים באקדמיה במדינות זרות אלא אנשים שמחפשים איכות חיים יותר טובה, שמחפשים את השבר במצרים, ילדים.

דוגמא משמעותית נוספת של הגירה שלילית, אם כי בהקשר מאד שונה, היא מצוקתן של קהילות יהודיות רבות הרואת משפחות שלמות שעוזבות את שורותיהן, בעיקר לאחר טקסי בני המצווה של ילדיהם. כי למרבה הצער הן לא מוצאות את עצמן ו/או את המשך דרכן במסגרת. ויוצאות למסע חיפוש אחר.

אז אחזור לשאלה הראשונה – בין היוסף שהיה מתבגר חסר טקט, שהגיע לכלא, לבין שליט מצרים – האם חלה מטה-מורפוזיס? התשובה היא חד משמעית לא. יוסף לא עבר מטה-מורפוזיס. הוא גדל, התפתח, ביטוי יפיפה של התפתחות זו הוא חמלתו כלפי האחים שלו. החומר לא השתנה, הוא לא עבר טרנספורמציה, רק התפתח. כי  הרי יוסף גם הוא סיפור של  “בריחת מוחות” – אותו בחור שמנע את סוגית הרעב עבור אומה שלמה בוודאי מלכתחילה היה יכול לפתור את זה עבור משפחתו לו רק היה שם. לו רק היה מקבל מעט הכוונה וסבלנות. אך זה לא מה שקרה, הרי לא ידעו איך להתמודד איתו.

אולי אם ההבנה הייתה מעט אחרת לא היינו מגיעים להיות עבדים, ולא בונים פירמידות, ולא מקריבים את בנינו…. אי אפשר לדעת אבל כנראה הרבה סבל היה נמנע.

כמה עצוב יהיה לחוות את התפתחות ילדינו כמטה-מורפוזיס במקום לצפות בהתפתחותם ההדרגתית…

עומד לפנינו האתגר כמשפחות, כקהילות וכעם, להצליח ללוות את התפתחות בנינו. להיות למסגרת תומכת ורלוונטית בכל שלבי חייהם. אולי בכך נעצור את מגמת הירידה ונעלה ובגדול.

שבת שלום