בא לך לדעת איך נהיינו לגוי גדול? קרא את פרשת ויחי!
והיה יום בו הדברים השתנו. אחורה נשארו הימים בהם האמנו שהברכה מיועדת רק לאחד מילדנו.
לא גירשנו יותר ילדים מהבית והתחלנו לנסות להתמודד עם בעיותינו. הקול של אלוהים השתנה ולא נדרשנו יותר להקריב את בנינו אלא לזכור ולהביאם לברית. הורינו התחילו לאהוב אותנו בצורה יותר שווה ולא מכרנו נזיד עדשים אחד לשני וחלקנו את המן במדבר. עברנו מהורות עיוורת להורות שמנסה לראות, מזאת שמתקשה לנסח ברכה לבן השני שנותר ללא כלום לזאת שאומרת (כפי שאנו מברכים את ילדינו היום שבוע לאחר שבוע) ישימך אלוהים…
והאחיות לא רבו יותר על אהוב אחד, ולא היו יותר כותנות של פסים, והאחים חיו זה לצד זה באהבה ובכבוד הדדי, כך היה שהתהלכנו יחד במדבר… הבנו שה”סליחה” היא כלי עוצמתי כדי להיפגש מחדש ולבנות.
והנה כל הילדים ניצבים סביב יעקב תוך הבנת גודל השעה והפרידה הקרבה ובאה. מצפים לברכת אביהם אך הפעם אין מריבה מסביב, יש דין אך יש גם חמלה ונראות. הפעם אף אחד לא יתחפש וגם לא יברח מיד לאחר מכן, הפעם הבנים יישארו יחד גם לאחר קבורתו של יעקב.
יעקב ביומו האחרון מתייחס לכל אחד מבניו (מלבד דינה- שחסרה שם) ואין את ה”ברכה” אלא ברכות. כאילו משהו מהסיפור משפחתי שלו נוכח בצורה שמכתיבה איך מעכשיו ראוי יהיה שנתנהג. זהו רגע לימינלי. לימינליות זה הרגע בטקסי מעבר בו עוזבים מעמד ישן וטרם נרכש המעמד החדש. הרגע בו בני ישראל עומדים סביב מיטתו (של יעקב) ומבורכים מסיים את ההעברה על פי מסורת של יחידים, הבכורה, הפטריארכליות. שהרי הם הסמל והמוטיב המרכזי של ספר בראשית. לעתה ניכנס לספר שמות שהוא תחילתו של הסיפור של עם ישראל כמכלול! לא נהיה יותר יחידים נהיה לעם ולשותפים בגורל. זהו רגע המתכתב עם מעמד הר סיני בהקשר של טרנספורמציה כקולקטיב. מחברה פטריארכלית לעם….
אך העיקרון של קולקטיב לא הופך אותנו לזהים הרי כל אחד מהילדים מקבל ברכה ייחודית משלו יש שם הכרה וכבוד לשוני שבין הבנים.
העם הזה יוצא לדרך מצויד במורשת, אנו נתהלך הלאה עם הזיכרון של מעשה בראשית…. עם פלא הבריאה, עם המקום של האדם בטבע, עם השבת, עם האמונה, עם אבותינו ואמותינו ועם התמודדויות משפחתיות כל אלה יהפכו לחיבורנו הנצחי עם הספר הזה.
כל שנה נקרא מחדש באותה התפעמות ובמקביל בחיים שמ”חוץ” לספר נתמודד 1001 פעמים עם אותם מכשולים, נריב על צדקת דרכנו, נמכור אחד לשני נזיד עדשים ונתחפש כדי לזכות במה שאולי לא שייך לנו…. אך כל פעם נלמד ונזכור שיש מקום בו אפשר להוריד את רמת התחרותיות ביננו ושהיה יום בו התבגרנו ויכולנו להתכנס כולנו באותו חדר ולהיות מבורכים…שמתוך השוני נהיינו לשותפים ליוצרים של עתיד מפואר כי הרי זה המסר האולטימטיבי של ספר בראשית, הידיעה שהאמונה יכולה לצור מציאות חדשה ושאנחנו בני האדם מוזמנים לטול כל פעם מחדש תפקיד אקטיבי בבריאת העולם.
Po Ve Sham 